תפיסת הטיפול בפנימיות- פנימיות עדנים והאורנים חלק א

תפיסת הטיפול בפנימיות לגילאי 12-18 – עדנים והאורנים חלק א

מדברות על תפיסת הטיפול בפנימיות – גב' ריבי יעקובוביץ'                                  עינת ביר-קפון

רכזת טיפול פנימיית עדנים                                                                    רכזת טיפול פנימיית האורנים

פנימיות עדנים והאורנים מיועדות לנערים ונערות בגילאי 12-18 בעלי קשיים רגשיים, התפתחותיים ונפשיים משמעותיים. חלקם הגדול לאחר אשפוז פסיכיאטרי וחלקם מתוך ניסיון להוות לו חלופה. הרקע להשמה בפנימייה יכול לנוע בין קושי אורגני כגון הפרעה או מחלה נפשית לבין משבר סביבתי משמעותי כך למשל: משבר משפחתי, חוויה טראומתית, סביבה מזניחה ולעיתים מתעללת. מהי תפיסת הטיפול בפנימיות אלו?

המסגרות הינן פתוחות ולרוב החניכים המגיעים אליהן, בעלי מוטיבציה מסוימת לטיפול ושיקום. מידה בסיסית של מוטיבציה לתהליך, גם אם היא אמביוולנטית, מהווה קריטריון מרכזי בתהליך קליטת החניכים לפנימייה. מניסיוננו, מוטיבציה לשינוי מגדילה משמעותית את הסיכוי לתהליך שיקום מוצלח ומשמעותי. למרות זאת, חלק קטן מהחניכים מגיעים לפנימיות בצו בית משפט ולא מתוך בחירה מודעת, במקרה כזה הגברת המוטיבציה תהווה נדבך מרכזי בתהליך הקליטה ובשלבי ההתאקלמות לפנימייה.

תפיסת הטיפול בפנימיות – עקרונות מנחים

הטיפול במסגרת הפנימייה מורכב ומאתגר. טיפול שבבסיסו הוא תוצר של איזונים בין מוקדים שונים בחייו/ה של הנער/ה. איזון בין הבית לפנימייה, בין בית הספר לפנימייה, בין הרווחה ובין המשפחה, בין צרכי הפרט מול אלו של הקבוצה, בין הטיפול לחינוך, בין הכוחות לקשיים, בין הפנימייה לטיפולית. מוקדים אלו על החופף והשונה שבהם, הם אלו המייצרים סביבה טובה דייה, המותאמת לצרכים ההתפתחותיים, החינוכיים והטיפוליים של הפרט והקבוצה. סביבה שמדמה מציאות מוגנת, מחזיקה, מכילה, מאתגרת ומתסכלת באופן המאפשר התמודדות וצמיחה.

דגש רב ניתן לסביבה החיצונית: לסדר, לארגון ולאסתטיקה מתוך האמונה כי בתהליך הדיאלקטי שבין הפנים לחוץ, סביבה כזאת מבססת את הקרקע לצמיחה והתפתחות, בעודה מייצרת חוויה משמעותית של "להיות ראוי". מגוון רחב של  פעילות חינוכיות ותרבות פנאי, חושפים את חניכינו למשימות התפתחותיות נורמטיביות של גיבוש זהות והתמקמות בקבוצת השווים, מסייעת להם להיחשף ליכולות שלהם ולצדדים שונים באישיותם, ומעודדת את חניכינו להיתרם ולתרום.

גיל ההתבגרות וקשייו

תקופת גיל ההתבגרות מהווה שלב התפתחותי משמעותי ומעצב, תקופה רגישה בה חווים בני הנוער התפתחויות פיזיולוגיות, פסיכולוגיות וקוגניטיביות. במקביל לשינויים הפנימיים, בתקופה זו חלים שינויים משמעותיים במערכת הציפיות החיצוניות בבית ספר, במשפחה ובחברה. בני הנוער מתמודדים עם משימות התפתחותיות שונות דוגמת הפרדות רגשית מההורים, הזדהות עם קבוצת השווים, עיצוב הדימוי והערכה העצמית, גיבוש זהות עצמית וכד'. בסופו של תהליך מוצלח, הנער הופך למבוגר המסוגל לספק את צרכיו בכוחות עצמו.

בשל השינויים האינטנסיביים, גיל ההתבגרות כשלעצמו הנו תקופה משברית רוויה בסערות פנימיות וחיצוניות. משבר נפשי על רקע גיל ההתבגרות הוא חוויה קשה, מטלטלת ומכאיבה, המעצימה את הסערה הקיימת ממילא. אשפוז פסיכיאטרי בגיל ההתבגרות הוא חוויה מכוננת בחייו של הנער/ה, ולעיתים קרובות הוא נחווה באופן טראומתי ומעורר תחושות קשות של אשמה, אובדן משמעות, סטיגמה עצמית וייאוש. לצד זה, אנו מאמינים שהשבר והסבל יוצרים גם הזדמנות אמתית לצמיחה, התפתחות ושינוי (ביון, וינקוט). בבואם לפנימייה, כל נער ונערה מביאים איתם את חוויות העבר שלהם, את התפקוד והמצב הרגשי שלהם כיום, ומחשבות ודאגות בנוגע לעתידם. מחשבות אלו נעות בין ייאוש לתקווה, בין אמונה שאפשר אחרת לפחד שיהיה אחרת. התמודדות מורכבת זו מצריכה כוחות ומשאבים נפשיים רבים.

החניכים מתחילים את דרכם עם הנחות יסוד המעצבות את הנרטיב של חייהם. הנחות שעוצבו במקום בו לחוויה אין מילים ואין הגיון, מקום בו המצוקה מבוטאת בהתנהגות ובסימפטום נפשי. השינוי אם כך, צומח מתוך חוויות המאתגרות תפיסות אלו, חוויות של הצלחה ומסוגלות, של הכלה ורגישות, של קשר אנושי ואמפתי, של מילים ולא פחות מכך של מעשים. תפקידם של אנשי הצוות בפנימייה הוא לראות, להחזיק ולשקף את הכוחות והמשאבים, את התקווה והאמון שלא אחת נסתרים מעיני הנער/ה. תפקידים אלו מאפשרים לנו לממש את מטרותיה המרכזיות של העשייה בפנימייה: לייצר את נקודת המפנה, להנגיש הזדמנויות חדשות, לגלות כוחות ואיכויות, להתמודד ולעבד חוויות עבר, להכיר ולהתמודד עם מעגלי שחזור אוטומטיים.

חשיבות הקשר הין הצוות לחניכים במסגרת תפיסת הטיפול בפנימיות

מתוך תפיסה זו, כל אינטראקציה בפנימייה מהווה מפגש טיפולי המעצב את סביבת הנער/ה שכן "אפילו עצמי פגיע יכול להתמודד עם טראומה רצינית אם הוא מעוגן בסביבה קרובה ותומכת" (קוהוט 1977). הקשר המיטיב והבטוח שבין אנשי הצוות והחניכים מהווה אמצעי ומטרה, באמצעותו מתאפשרת חוויית עצמי חיובית בתוך קשר בינאישי. העקביות והיציבות שבקשרים השונים מאפשרות לחניכים לפתח את היכולת להתמסר ולהיעזר, לשקם את האמון בעצמם ובאחרים, להכיר בצרכי הפרט ובצרכי האחר ולעצב את המרחב האישי של הפרט בתוך קשר המכבד את גבולות האני.

אנו מאמינים שהמעורבות הרגשית של השותפים בקשר היא תנאי הכרחי לקיומו של קשר מיטיב ובונה, והיא הכוח שמניע את התקווה לשינוי. בלעדיה, הקשר הופך טכני והמסרים נחווים כסיסמאות חסרות משמעות.