תעודת עניות – מאבקם של עובדים סוציאליים בארץ
אמיר ודנה לוי (שמות בדויים) הם זוג עובדים סוציאליים המגדלים שלושה ילדים.
בחודש מרץ האחרון נשמעו קולות של שמחה מדירתם הקטנה, זה היה רגע אחרי שהתפרסם כי המדינה אישרה את "צו ההרחבה" שאמור להחיל את התנאים של עובדים סוציאלים עובדי מדינה על עובדים בגופים שמספקים שירות למשרדי הממשלה.
במילים אחרות, סוף סוף העובדים הסוציאליים בעמותות ובחברות המפעילות את השירותים החברתיים בפועל (חלק ניכר מסה"כ העובדים הסוציאלים במדינה) – קיבלו העלאה בשכר עליה נלחמו שנים רבות, ובעיקר – השוואת תנאים משמעותיים למקביליהם בשירות המדינה.
שתבינו, לא מדובר כאן על עבודה קלה כלל, העובדים הסוציאליים מטפלים דרך קבע בשכבות הקשות והמוחלשות ביותר באוכלוסיה: משפחות נזקקות, נשים מוכות, ילדים בעלי קשיים נפשיים ועוד.
הטיפול הוא לא בעבודה משרדית על הכסא המרופד מול המחשב, תשכחו מזה, העובדים הסוציאליים מכתתים רגליהם בשכונות הקשות ביותר בישראל, בחום ובקור, בגשם ובשמש, לא תמיד מתקבלים בברכה, פעמים רבות אפילו מאוימים – אך הם פועלים מתוך תחושת שליחות עמוקה ובעיקר תחושת אחריות כבדה, שהסיוע למשפחה הזו היא על כתפיהם, ואם לא הם, אין לאותן משפחות אף אדם אחר.
עובדים סוציאליים והחלוקה למעמדות
קולות השמחה במשפחת לוי נמוגו בעשרת החודשים האחרונים והפכו לפליאה, השתוממות ובעיקר תרעומת על המדינה שהפכה את העובדים הסוציאליים במדינה לחברה בעלת שני מעמדות.
קחו את אמיר לוי למשל, שעובד בגוף המפעיל אחד ממספר הוסטלים לאוטיסטים הקיימים מטעם משרד הרווחה ובעבורו ומשקיע את נשמתו בבניית תכניות וקידום מצבם של הדיירים – הוא קיבל את ההעלאה המיוחלת וכעת יכול להרויח, ובכן, קצת פחות מהשכר הממוצע במשק, להנות מקרן השתלמות, מספר רב יותר של ימי חופשה, ימי השתלמות ועוד מגוון משמעותי של הטבות.
לעומת זאת, דנה אשתו שמטפלת בהוסטל בצעירים בעלי קשיים נפשיים – הוסטל שמופעל מטעמו של משרד הבריאות – לא קיבלה את אותה העלאה וממשיכה לקבל שכר נמוך משמעותית ולא להנות מההטבות השונות שתוארו לעיל.
חוסר יישום של צו משרד הבריאות
צו ההרחבה הוא לא סוף פסוק בהיבט הזכאות של העובדים הסוציאלים לשכר ראוי ומכבד, אך הוא אבן דרך בלקיחת האחריות מטעם המדינה על הפועלים בשמה. היעדר יישום הצו ע"י משרד הבריאות הוא תעודת עניות, תרתי משמע, למדינה.
הסיבה, לא תאמינו, טענה הזויה של משרד הבריאות בגיבוי משרד האוצר והממונה על השכר בשירות הציבורי, שאין חובה להעסיק עובדים סוציאליים במכרזים של משרד הבריאות לתפקידי מתאמי טיפול.
כלומר, לטענת משרד הבריאות משום שאפשר להעסיק (עקרונית בלבד) בתפקיד זה גם מרפאים בעיסוק או אחיות (גם אם הם חסרי כל ניסיון והכשרה ספציפיים) אין כל סיבה לכבד את צו ההרחבה ולהחילו על אותם עובדים סוציאליים.
במילים אחרות אומר משרד הבריאות שבמקום להעסיק עובדים סוציאליים, להם הם מחויבים לשלם את תוספת צו ההרחבה, הוא יעסיק אנשים בלי הכשרה מספקת כדי שיטפלו במקרים הקשים ביותר – פגועי נפש, משפחות הרוסות וקורבנות של אלימות במשפחה.
מדינת ישראל, אם תרצו, יוצרת יש מאין עובדים סוציאליים סוג ב', שדווקא האוכלוסיות המוחלשות במדינה אמורות לקבל את הטיפול מהן. כדור השלג הזה יסתיים בסופו של דבר, במקרה הטוב, בטיפול גרוע ולא מקצועי באותן אוכלוסיות, ובמקרה הרע, בעובדים סוציאליים שיתגלגלו בעצמם להיות אותן אוכלוסיות מוחלשות מפאת תנאי עבודה גרועים במיוחד – לתפארת מדינת ישראל.
ועוד מילה, האם העובדה שנשים הן רוב המועסקות בתחום העבודה הסוציאלית במגוון פנימיות טיפוליות היא חלק מהסיבה שהמדינה מרשה לעצמה להתנהל כך? לעניות דעתי התשובה ברורה: כן. עוד סיבה להיות עצוב מהמציאות הזו.
הפתרון לבעיית עובדים סוציאליים בארץ
הפתרון הוא פשוט – הכרה מלאה של משרד הבריאות בתפקידי העו"ס בפועל, תמחור צו ההרחבה ותשלום הולם לעובדים. רק מהלך כאמור יציל את העשייה המקצועית בשירותי השיקום בבריאות הנפש.
