בשכונת ילדותי היה אחד. לא היו לו יותר מידי חברים, והוא היה בחור מאוד מוזר. לא ידענו את שם המשפחה שלו, אבל כולם (כולל הוא) ידעו שקוראים לו גידי האדום.
לגידי היו התנהגותיות מוזרות, הוא היה מסתודד עם חתולי השכונה, ומדבר אליהם. גידי היה מדבר רוב הזמן על דברים מוזרים כמו השמיים והכוכבים והירח, הוא לא אהב כדורגל, לא היו לו הרבה חברים (אם בכלל), והיו התפרצויות אלימות בלתי נשלטות בויכוחים עם ילדי השכונה שהעניקו לו את הכינוי "גידי האדום". הוא היה מתלבש מאוד מוזר, והשמועות עליו נפוצו שהוא מ"כת השטן".
גידי האדום למד שכבה מעליי בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים – בכיתה שנקראה אז "הכיתה הטיפולית"- שם קוד לכלל תלמידי החינוך המיוחד שמעורבבים באותה הכיתה בבית הספר. בתיכון כבר לא למדנו באותו בית הספר, אבל המשכתי לראות אותו בשכונה גם כשהוא היה מעל גיל 19. כשפנינו אליו יום אחד ואמרנו – היי! זה גידי האדום! הוא הסתכל עלינו, הסית את בלוריתו לאחור ואמר "קוראים לי גדעון עכשיו".
בדיעבד, אני משער שלגידי האדום היו קשיים רגשיים ונפשיים, או קשיי תקשורת. גידי האדום של היום, מהיכרותי עם המערכת, היה עולה לוועדת השמה, ועובר לבית ספר לחינוך מיוחד – לא בטוח שבאותו העיר שבה הוא גר. הוא היה לומד בו עד 16:00 במקרה הטוב. במקרים קשים יותר – הוא אף היה עובר לפנימייה פוסט אשפוזית. המענים האלה היו מספקים לו את המענה הטיפול הרגשי והנפשי לו הוא זקוק בצורה נפלאה.
אז מה הבעיה? הבעיה היא, שגם אם לא היינו חברים של גידי האדום – הוא היה חלק מהקהילה שלנו. אף אחד לא ערער על העובדה הזאת. אף אחד לא רצה לגרש אותו, או להרחיק אותו מקרבנו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף הקהילתי, ולדעתי- הוא גם ידע את זה והוקיר את זה. השם "גידי האדום" הוא ממש לא מחמאה, שלא תבינו לא נכון. אבל זה שם. וכינוי. של מישהו משלנו.
היום, כבר כמעט לא ניתן לראות את ה"משוגעים" ברחוב. אנשים הסובלים מפיגור בינוני ומעלה, אוטיסטים בתפקוד בינוני ונמוך ועוד – אשר היו פעם איתנו במכולת, בגינה, במגרש הספורט – כבר מזמן לא נראים במחוזותינו.
חוק החינוך המיוחד והמענים הטיפוליים הנהדרים שהגיעו עימו הם נכס לכל ה"גידים" באשר הם. אבל אסור לשכוח שהם לא תחליף לקהילה בריאה, נורמטיבית, שאוספת לקרבה את כל תושביה. על קשייהם ומוזרויותיהם. תחזירו לי את גידי האדום לשכונה.