כותב המאמר: אורגד בר
התנהגות אובדנית מהווה תופעה ייחודית שלא מרבים להעלות אותה על נס באמצעי התקשורת ובשיח היומיומי. בכל שנה, קרוב ל- 800,00 בני אדם מתים כתוצאה מהתאבדות הנגרמת מתחושת אובדנות ברחבי העולם והתאבדות מהווה את הסיבה השנייה בשכיחותה למוות בקרב בני נוער וצעירים בגילאי 15-29 (World Health Organization, 2019).
אובדנות והתאבדות כפתרון לכאב
ההתאבדות מהווה צעד שכל מטרתו להגיע לפתרון והיא מהווה ניסיון לצאת ממצב משברי חמור ובלי פתיר לתפיסתו של האדם, מאין מצב בו אין באדם כוח להתמודד עם זרימת התודעה המתסכלת והמכאיבה. מדובר על כאב פסיכולוגי בלתי נסבל ופעולת ההתאבדות שואפת להימנע מאותו כאב שחש האדם (Shneidman, 1969). לאחר קבלת תמונה קודרת זו, ובטח בהקשר של בני נוער וצעירים המתמודדים עם החוויה האובדנית, היכן נמצא את התקווה?
עבודתו החלוצית של Shneidman (1969) ופיתוחים מתקדמים שלה, מעידים כי העמדה הבסיסית הקשורה להתאבדות היא אמביוולנטית. בו זמנית, האדם מתכנן את התאבדותו ומחפש דרכים לבקשת עזרה. כלומר, לאורכה של החוויה האובדנית, האדם מתכנן ואף מתכוון לבצע, אך עדיין קול מסוים הבוקע בו, מחפש את הישועה והדרך ליציאה מתוך הכאב הפסיכולוגי הבלתי נסבל.
על טיפול התקשרותי
במאמר הנוכחי, אנסה לשים זרקור על דרך אחת ומיוחדת לטעמי ליציאה מתוך אובדנות והכאב האובדני, מתן עזרה נפשית – דרכה של ההתקשרות. נמצא כי לקשר טיפולי מבוסס התקשרות יש כוח מרפא. Bowlby (1988) העלה מכבר כי מטפל מתוך ראייה התקשרותית עשוי לספק 'בסיס בטוח' ממנו יוכל האדם לחקור את ההיבטים הכואבים בחייו בעבר ובהווה, לבחון הטיות מודעות ולא מודעות ביחסיו הבין אישיים המרכזיים בחייו ובסופו של דבר לייצר באדם הבנה כי הדימויים שיש לאדם לגבי עצמו והאחרים בחייו מושפעים מן העבר ואינם בהכרח מתאימים להווה ולעתידו של האדם. בכך, כוחו המרפא של הקשר הטיפולי ההתקשרותי, עשוי לייצר ביטחון באופן שיתבטא ביצירה של מודלי עבודה פנימיים נוספים שיאפשרו לאדם לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדרכים אדפטיביות יותר ולתחושת רווחה נפשית חיובית יותר (Olds, Kitman, Cole & Robinson, 1997; Lyons & Sperling, 1996).
עוד נמצא כי תוצאה של התקשרות בטוחה בבגרות עשויה לאפשר לאדם לייצר בקרבו ביטחון בקבלת תמיכה שיידרש לה כשיקלע למצוקה או קשיים רגשיים, וכי התקשרות בטוחה מהווה חלק מרכזי מתהליך דרכו מתפתחת עמידות ללחצים (Brennan, Clark & Shaver, 1998). עוד יש לציין כי ניתן לייצר שינוי בדפוסי ההתקשרות של האדם ובמודלי העבודה הפנימיים המאפיינים אותו. נמצא כי דפוסי העבודה הפנימיים המתקיימים בנפרד זה מזה ולכן ייתכן מצב בו ייווצר דפוס עבודה פנימי בטוח בצד דפוסים קודמים לא בטוחים (Fonagy, Steele, Higgitt & Target, 1993).
Shaver & Mikulincer (2002) הציעו מודל כולל לפעולת מערכת ההתקשרות בבגרות. בהתאם למודל, כאשר האדם מתמודד אל מול אירוע פנימי או חיצוני מאיים לתפיסתו, האדם פונה אל מערכת ההתקשרות הפנימית שלו המבוססת על הייצוגים המופנמים של דמויות התקשרות בכדי ליצור קרבה סימבולית או מוחשית אליהן. במידה והדמויות המטפלות מן העבר היו יציבות ועקביות, קיים באדם תחושת ביטחון בהתקשרות, דבר המתבטא ביכולת חיובית בוויסות תחושות המצוקה. כאשר הדמויות המטפלות מן העבר לא היו יציבות ועקביות, מנגנון חיפוש הקרבה לא מייצר הקלה במצוקה ותחושת ביטחון וכך, נוצרים ייצוגים שליליים של העצמי ושל אחרים ומתפתחות אסטרטגיות משניות בכדי להשיג ויסות רגשי.
תרומתו של החונך בשיפור התפקוד
Rhodes, Grossman & Resch (2000) הראו כי בני נוער שהשתתפו בתכנית "אחים גדולים, אחיות גדולות" שבה הוצמד לבני נוער חונך, דיווחו על שיפור לאורך זמן בתפקוד בבית הספר ואף שיפרו את יחסיהם עם הוריהם, נמצא כי חונכים יכולים להציע מודל חדש של יחסים המושתתים על תמיכה ודאגה, מודל המאתגר השקפות שליליות שי שלבני נוער שחוו יחסים לא מספקים עם הוריהם (Olds, Kitman, Cole & Robinson, 1997). החוויה החדשה הזו מהווה חוויה מתקנת לבני נוער אלו כך שהם מתחילים לחוות גם את היחסים האחרים בחייהם באופן חיובי יותר.
אז מה באשר לכוחו המרפא של הקשר הטיפולי בהקשר של אובדנות? קשר מיטיב, המתממש תוך כדי יצירת קרבה, אותנטיות, נוכחות ברגעי משבר, קשר אשר קובע מצד אחד גבולות ברורים ומצד שני מייצר נוכחות פיזית ורגשית, עשוי לשנות מאוד את תהליכי החשיבה והתפיסה ובתחושת הביטחון האישי ('הבסיס הבטוח'). אם כך, אנחנו חייבים להיות שם, יחד עם המטופל האובדני, לחוש אותו, להראות לו את האור בקצה המנהרה, אור שיאפשר לו לראות את הדרך האחרת, הדרך ליציאה מהכאב הפסיכולוגי הבלתי נסבל.
