מלחמת המעמדות של נפגעי נפש
ג'ולי, בת 25, היא אם חד הורית. ג'ולי נפגעה מתקיפה מינית בהיותה קטינה. בגיל 16 היא אושפזה במחלקת הנוער הפסיכיאטרית עבור נפגעי נפש הסובלים ממגוון מחלות נפש, ואובחנה כמתמודדת עם פוסט טראומה. בגיל 17 ילדה את בנה הבכור, בגיל 23 היא כבר אמא לחמישה, בגיל זה שניים מילדיה כבר שוהים במסגרות חוץ ביתיות. באחד הלילות רוני הקטנה, בת ה- 3, פתחה את הדלת אחרי לילה ללא שינה, ירדה שמונה קומות והלכה 3 קילומטר. עוברי אורח מצאו אותה, ועכשיו ג'ולי נערכת לדיון האם הילדים יישארו אצלה. אלא שהעובדת הסוציאלית המטפלת בתיק לא מוכנה להכניס כטיעון את ההתמודדות הנפשית של ג'ולי מכיוון שלדבריה מדובר בתחום שאינו תחת אחריותה, כך ג'ולי נופלת בין הכיסאות ואין ממש מי שיעזור לה בבית המשפט.
גם הסיפור של חיים דומה, הוא בן 56, ערירי, מתגורר לבדו בדירת עמידר. חיים "מוכר לבריאות הנפש כסובל מפוסט טראומה". ממלחמת לבנון הראשונה. עקב תלונות שכנים על עכברים בדירה עירבה העובדת הסוציאלית של חיים השייכת למשרד הרווחה את שירותי בריאות הנפש, חיים עבר שלא בידיעתו לאחריות משרד הבריאות (אליו שייך תחום בריאות הנפש) – – חיים שאמור להיות מטופל על ידי משרד הרווחה כבר לא מקבל שום סיוע שנחוץ לו עקב מצבו הכלכלי הרעוע, הסיבה: הוא כבר לא שייך למשרד הרווחה וכך גם הוא נופל בין הכיסאות.
צריך להבין: תהליכים רבים עברו על יחסי מדינה-נפגעי נפש הסובלים משלל הפרעות נפשיות בעשרות השנים האחרונות, אך פגם אחד מהותי נותר בעינו. בישראל של שנת 2018 נחלקים נפגעי הנפש לשני מעמדות. אלו המטופלים על ידי משרד הבריאות ואלו המטופלים על ידי משרד הרווחה.
החלוקה בין משרדי הבריאות והרווחה נעשית בדיוק ביום הולדתו ה-18 של המטופל (עד אז המטופלים נמצאים באחריות משרד הרווחה). החלוקה השרירותית נעצרת בקו ה40-, כלומר 40 אחוז נכות ומעלה הנקבעים בוועדה מיוחדת למטופל בשל סיבות נפשיות מכניסות אותו למועדון "משרד הבריאות" הנחשק, ומקנות לו אופק, עתיד ובעיקר סל של שירותי שיקום מטעם משרד הבריאות. אם אותם נפגעי נפש לא הגיעו ל-40 אחוזי נכות הם מטופלים על ידי עובדי לשכות הרווחה, שלהם, לצערנו, אין די כלים לתת את המענה המתאים.
אלא שהבעיה מחמירה כשצריך לדבר על פעולות משותפות של שני המשרדים שבעטיה נפגעי נפש מקבלים במקרה הטוב טיפול שאינו הולם ובמקרים קיצונים אינם מקבלים כלל טיפול בתחומים רבים כמו סיוע לנזקקים או טיפול במצוקות נפשיות.
מקור החלוקה העתיקה בין שני המשרדים הוא בתקנון העבודה הסוציאלית (התע"ס) של מדינת ישראל ובפרק 1.9 שמסתתר בין מאות סעיפי התקנון. מדובר בסעיף השני הכי ותיק בתקנון, כזה שנכתב בשנת 1973 ולא תוקן מאז. במסגרת הסעיף, שמתייחס לחייהם של מטופלים שלקו במחלות נפשיות, מוסדרת החלוקה המוזרה בין שני המשרדים.
חייבים לומר – עובדי משרד הרווחה שעושים ימים כלילות לטובת האוכלוסייה שנמצאת בתחתית הסולם במדינת ישראל, אינם בקיאים דיו בהליכי הטיפול באנשים עם מצוקות נפשיות, הפרעות חרדה, אישיות ועוד- האחריות המוטלת עליהם לפי הנהלים היא כבדה ובעיקר אינה מותאמת לכלים המקצועיים העומדים לרשותם. החלוקה בין שני המשרדים היא הרסנית כלפי מטופלי הנפש, שבנתיב הזהב בדרך לשיקום מלא ולחיים בתוך הקהילה נאלצים לעתים לנוע ככדור פינג פונג שנחבט הלוך וחזור בידי שני המשרדים.
הפתרון אמור להיות פשוט במיוחד עבור נפגעי נפש – עדכון מלא של התקנון בכל הקשור ליחסי הגומלין בין משרד הבריאות למשרד הרווחה.
צריך להדגיש שכשמדובר על זכויות החולה, חוקים ותקנות שהיו תקפים לשנת 1973 אינם אקטואליים היום עם ההתפתחות בתחום וההבנה ששיקום מלא יכול להתבצע עד רמה של חיים רגילים בתוך הקהילה – שיקום שעליו אפשר היה רק לחלום בתקופה בה גולדה מאיר הייתה ראש ממשלה נפגעי הנפש היו כלואים בתוך מושבות סגורות כדי להפריד אותם משאר האוכלוסייה.
