אי שפיות או אי של שפיות? ימי קורונה בפנימייה

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב email
Email

תוכן עניינים

חזרה לפשטות

מאת: אורגד בר- מנהל פנימיית האורנים

משבר הקורונה עצר בחריקת בלמים את תנועתה של מדינת ישראל. לפתע, מבלי שנקבל שום הכנה מוקדמת, החברה הישראלית נאלצה להתמודד עם סגירת בתי הספר והגנים, אנשים רבים פוטרו או הוצאו לחל"ת ממקום עבודתם והועברו הנחיות שהפוכות מטבענו האנושי. נסו לחשוב כיצד כל אזרח במדינת ישראל מרגיש בתקופה זו, עד כמה אנו מודאגים וחרדים לגבי עתידנו הכלכלי והבריאותי שלנו ושל בני משפחתנו, ועד כמה אנו מעוניינים ורוצים לחזור את שגרת העבר.

בתוך הטירוף הבלתי נתפס, מתקיימות ופועלות הפנימיות הטיפוליות והפוסט אשפוזיות של משרד הרווחה. למסגרות אלו קיימת הזכות להמשיך ולטפל בילדים ובבני נוער שנמצאים במצבי סיכון קיצוניים, אם בשל מצבם המשפחתי והסביבתי, אם בשל מצבם הנפשי והרגשי ואם בשל שתי הסיבות גם יחד, בהן בחיי השגרה והן במצבי משבר חברתיים. בתוך חריקת הבלמים שעצרה את תנועתה של מדינת ישראל, נדרשו מסגרות ייחודיות אלו להמשיך ולהעניק את המענים הטובים ביותר בעבור צרכיהם של הילדים ובני הנוער.

לפתע, תוך מספר ימים ספורים, נוצרת במסגרות אלו מציאות שהיא בלתי נתפסת והפוכה מכל הוויה חינוכית וטיפולית פנימייתית, מציאות המחייבת ריחוק חברתי, שמירה על מגע, התקהלות בקבוצות קטנות ובהמשך הימנעות מהתקהלות באופן מלא. כיצד ניתן לטפל בילד עם הפרעת חרדה שהופך לחרד הרבה יותר כשהוא מתמודד עם פחדים שנוספו עם הגעתה של הקורונה ללא חיבוק? כיצד ניתן לחזק ולעבוד על המרקם החברתי שהוא סוג קסמה של מסגרת פנימייתית כאשר לא ניתן להתקהל יחדיו? שאלות אלו, גם לאחר חודש ימים מפרוץ המשבר, אינן יכולות להתכנס לכדי היגיון או תשובה מספקת.

שלושת התובנות של ימי הקורונה

אשמח לעמוד על שלוש תובנות מרכזיות העולות בי, לאחר חודש של התמודדות מול המציאות החדשה בצל הקורונה: עוצמת אנשי הצוות, הכוחות הטמונים בילדים ובבני הנוער והחשיבות של הפשטות בהוויה הטיפולית-חינוכית.

ראשית, אנשי צוות רבים בעולם הפנימיות של משרד הרווחה הם הורים ובני זוג. בדומה לעובדים חיוניים אחרים במשק, רמת הסיכון להידבקות היוותה חשש לאורך כל התקופה הנוכחית ובדומה לעובדים חיוניים מצילי חיים אחרים במשק, הם נדרשו לשים את חששם, את הדאגה לילדיהם, להוריהם או לבני זוגם בצד ונדרשו להכיל ולהחזיק משברים וחוויות קשות של ילדים, פחדים אצל ילדים ובני נוער. אפשר היה לתאר כי שחיקת אנשי הצוות תחריף באופן מהיר יחסית לאור הצורך להתמודד עם מציאות לא טבעית בתוך המסגרות, דאגות אישיות רבות (ההורים, הילדים, המצב הכלכלי המשפחתי) וחשש קבוע מהידבקות. בפועל, המציאות הייתה שונה לחלוטין.

מיום ליום במהלך החודש האחרון זכינו לראות כיצד הצוות מתלכד ומתחזק מתוקף משמעותו בעיני הילדים ובני הנוער. במצב משבר, המשפחה היא הכוח הגדול ביותר של הפרט וכך היה. במצב משברי מאין זה, ההיבטים המשפחתיים והקשרים הטיפוליים התחזקו באופן עוצמתי שלא ניתן לתאר אותו, ובאופן שבו רמת המוטיבציה של כל איש צוות עלתה והתחזקה. הדבר יצר "אי של שפיות" בתוך מציאות חברתית בלתי נתפסת.

קהילה טיפולית רבת עוצמה

עוצמתה של קהילה טיפולית תלויה בלכידותה ובחיבורים הרבים והאיתנים בין הפרטים המרכיבים אותה, ילדים, בני נוער ואנשי הצוות. איש הצוות חייב להיות חשוף בצורה כנה ואותנטי, רק כך יוכל להיות חלק מן הביחד הקהילתי בתקופה זו, ביחד שמחזיק גם אותנו בסופו של דבר שפויים יותר בתוך סיר הלחץ החברתי בו מדינת ישראל נמצאת.

שנית, בתחילת משבר הקורונה שיערנו כי ילדים ובני נוער רבים יחושו מצוקה גדולה יותר שעשויה להתבטא בהתנהגויות שונות ומסוכנות יותר מבשגרה. המצוקה הנוכחית שככל הנראה תהיה תוצר של רמות חרדה או דיכאון גדולים יותר, יובילו בסופו של דבר לפורקן מצד החניכים, שעשוי להתבטא באלימות, פגיעות עצמיות ואפילו התנהגויות אובדניות. המציאות, גם במקרה הנוכחי, היכתה גל. ראינו בתקופה הנוכחית ילדים ובני נוער אשר החיים והמציאות האישית שלהם כבר הרגילה אותם להתמודד עם מצבי משבר, הופכים להיות קונפורמיים וממושמעים להנחיות ובמקרים רבים אפילו אקטיביים אל מול האחריות האישית והקהילתית בשמירה כנגד "לכלוך המרחב הסטרילי של הפנימייה".

גם ללא שגרת בית ספר, וגם בהתמודדות עם לוח זמנים קפדני מבוקר ועד לילה שכולל זמנים של לימודים, ספורט, אוכל ותזונה, פנאי ומשחקי חברה וכדור, יחד עם זמני טיפול רגשי ופעילויות ערכיות, בתנאים של חוסר ודאות, כל ילד ונער מצאו את הדרך להסתגל אל תוך המציאות החדשה. הילדים ובני הנוער בפנימיות הם אלו שמייצרים את האווירה הקהילתית בפנימייה. לא משנה עד כמה חרוצים ומקצועיים יהיו אנשי הצוות, בסופו של דבר דרושה החלטה של הפרט, הקבוצה הקטנה וקהילת החניכים, לשתף פעולה, לראות את טובתו של האחר וטובת הסביבה בה אני חי, ואת טובת הכלל וכך כולם יחד מייצרים קהילה טיפולית.

בחודש האחרון, זה בדיוק מה שקרה. מעבר לרמת משמעת סביב נהלים והנחיות לא טבעיות, מעבר לירידה משמעותית בהתנהגויות המסכנות שלהם, החיבור החברתי והקהילתי והיכולת לתת כתף אחד לשנייה ולייצר אווירה חברתית נעימה שמייצרת "אי של שפיות". אנחנו, אנשי הצוות, חבים להם את אותו "אי", שכן בזכותם הוא נוצר.

חזרה פשטות

שלישית, הפשטות. בעידן הפנימייתי הפוסט מודרני בו ילדים ובני נוער גדלים עם סמארטפון ונעים בין גירויים במרחב המדיה והרשת, נתקלנו בפשטות שהיא מנת חלקם של הילדים ואנשי הצוות. לפתע, אין פרויקט גרנדיוזי של גלישת גלים בים, אלא יש פרויקט נגרות בתוך פנימייה. פתאום, אין יציאה למגרש הספורט המקצועי בתל אביב אלא משחקים מחניים, קלאס או כדורעף במרחבי הכפר. לפתע, לא כזה נורא לשבת ולשוחח במדשאה, אנחנו פתאום לא ממהרים לשום מקום, גם אם לוח הזמנים שלנו עמוס מאוד.

כיצד אני יכול כמנהל פנימייה להצליח ולהחזיק חזק את שלושת הדברים הללו גם לאחר תקופת הקורונה? עוצמת הצוות, הכוחות בילדים ובבני הנוער והפשטות? לפחות מנקודת מבטי, שלושת הדברים הללו התקיימו בעבר, הופיעו באופן נחרץ בהווה וימשיכו להתקיים בעתיד. בעבר, הם היו טמונים לפרקים עמוק באדמה, לפעמים יוצאים ומופיעים מולנו ושוב נעלמים. בהווה, הם נחשפים במלוא הדרם ובעתיד? עלינו לדאוג שלא יעלמו לנו, אפילו לא לפרק זמן קצר. לטעמי, שמירה קפדנית על הפשטות, תחייה מעל האדמה תמיד את עוצמת הצוות וכוחותיהם של הילדים ובני הנוער.

בואו נקפיד לשבת קצת במדשאה, כולנו, גם לאחר תקופת הקורונה….

 

יצירת קשר

השארת תגובה

הנקראים ביותר

גלילה לראש העמוד

לפרטים והרשמה לפנימיית טוקאייר

קיבוץ בחן שבעמק חפר
דילוג לתוכן