ניהול מסגרות טיפוליות – האתגר במרחב הטיפולי – חלק ב'

ניהול מסגרות טיפוליות – מהם האתגרים? חלק ב'

מאת אורגד בר, מנהל פנימיית האורנים

לקריאה של חלק א'

ארוחת הצהריים בחדר האוכל של הפנימייה. אחד מהמפגשים הטיפוליים המשמעותיים ביותר בשגרת היום של המרחב הטיפולי. ישיבה משותפת של צוות ומטופלים מחלישה את מקומה של המלאכותיות ועם שיח נכון, שאינו קשור לפנימייה, שיח שאולי יאופיין באותנטיות ושיתוף של אנשי הצוות את המטופלים בחייהם האישיים (בגבולות הנכונים), מייצר חוויה מיוחדת של שוויון ואותנטיות. קיראו על ניהול מסגרות טיפוליות והאתגר שתפקיד זה מציב.

בתוך המרחב הטיפולי, אין שוויון שכן הוא נחלק בין מטופלים לאנשי צוות. הישיבה המשותפת בחדר האוכל, ביצוע פעולה כה אינטימית ומשפחתית יחד, אנשי צוות ומטופלים, מגדילה ומחזקת את תחושת האותנטיות בקשר הטיפולי.
אציין עובדה ששווה כי תיבדק בעתיד, אנשי הצוות בעלי הקשרים העמוקים ביותר, הם אנשי הצוות המקפידים לשבת ולסעוד עם המטופלים בארוחות השונות במסגרת הטיפולית.

אני אבחר לשבת עם אותו המטופל שיושב לבד בחדר האוכל, או עם מטופל אחר שהקשר שלי אתו אינו איתן או שאינני מכיר אותו מספיק. אני אבחר להימנע מביקורת, אנסה להוביל אותו לנושא שיחה תוך שיתוף מחיי או מתחושותיי.

ממשיכים את היום ולאחר דיון נוסף, פגישת עבודה, ישיבה, קריאה וכתיבת דו"חות, יש חלל זמן שהוא אולי החשוב ביותר בעיצובו של המרחב הטיפולי, חלל הזמן הבלתי פורמאלי.
נוכחות של איש צוות, שלא בזמן מוגדר לטיפול או לשיחה עם מטופל, בחדר המוזיקה או בחדר הכושר, יחד עם מטופל או מטופלים, אומר בכנות גמורה למטופל, אני פה בשבילך ואכפת לי.

השיח הבלתי פורמלי מעמיק את הקשר

הזמן הבלתי פורמאלי, מעמיק את הקשרים הטיפוליים ו"משכנע" את המטופל כי המרחב הטיפולי הוא פחות מלאכותי ויותר מאפשר תיקון.
בנוסף, לחלל הזמן הבלתי פורמאלי יש את המקום לאפשר לחזק את המרחב הטיפולי ברמה הקבוצתית ולא רק הבין אישית.

משחקי הכדור ובייחוד עם אוכלוסיות מטופלים של ילדים ובני נוער, המהווים פעילות פיזית משותפת, אולי אינם מאפשרים חוויה אינטימית כמו בארוחות אך מאפשרים גם תחושה הדדית של שוויון, מעין אמירה כי למשך זמן קצר מאוד, אני מבקש להצטרף אל קבוצת השווים.

המראה של מנהל הפנימיה עם חולצה מכופתרת, משחק כדורסל ומזיע יחד עם שמונה מטופלים, היא חוויה ממלאת, ובעיקר מעידה על מרחב טיפולי המאפשר מפגש טיפולי רגשי.
כמות הפעמים שלאחר משחקי כדור מטופלים פנו אליי בבקשה לשוחח אתי על משהו חשוב, עולה על כמות הפעמים שהדבר לא התרחש.

זמן ההשכמה, מהווה שלב שבו על אף שהמרחב הטיפולי "הוכח והונצח" לאורך היום, מדובר הרי במרחב טיפולי הנשען אלמנטים מלאכותיים.
חוויית המדריך שנכנס אל החדר, בודק שכולם נמצאים בו, שהוא מביט אל אותו מטופל שיישן מתחת לשמיכה, עם בגדי השינה שלו, היא חוויה קשה.

מניסיוני המקצועי, לא ישנה כמה שנים אתה מבצע את שלב ההשכבה בפנימייה, מדובר בשבר של חוויית המרחב הטיפולי המתקן ובחיזוק החוויה המלאכותית.
בשלב הנוכחי אני בדרך כלל מביע באופן הנחרץ ביותר את הכבוד שאני רוחש למרחבים האישיים של המטופלים.
דפיקה בדלת ובקשה להיכנס, יכולה להוות לא אחת הסכמה על כך שאיש הצוות יודע בדיוק כמו המטופל כי החוויה הינה מלאכותית, אך הוא עדיין מכבד את צרכיו האישיים והפרטיות המגיעה למטופל, דבר שמאפשר להגדיל את המקום של המפגש הטיפולי בתוך המרחב הטיפולי.

כמנהל הפנימייה, אשר יוצא באופן פיזי מהמסגרת, אתה אף פעם לא חושב על היום שהיה משום שבמהלך היום חשבת כל הזמן על היום, אתה מתחיל לחשוב בעיקר על מחר.

שעת היציאה ממסגרות טיפוליות כמו פנימיות היא חשובה לענייננו. נקודה מעניינת היא שככל שתצא מוקדם, חווייתך האישית מהמרחב הטיפולי תהיה קרובה יותר לדגם המלאכותי, ומנגד ככל שתצא מאוחר יותר, חווייתך האישית מאותו המרחב תהיה יותר לדגם האותנטי והמתקן.

מה מגיע לפני מה? האם המפגש הטיפולי הוא זה המאפשר מרחב טיפולי מיטיב או שמא קיומו של המרחב הטיפולי המיטיב יאפשר מפגש טיפולי?

לשאלה הנוכחית אני עונה תשובות שונות בכל פרק זמן בחיי המקצועיים וככל הנראה, השניים מזינים זה את זה כאשר המפגש הטיפולי מחזק את קיומו של מרחב טיפולי מתקן וכזה המצליח לצמצם את קיומם של האלמנטים המלאכותיים.
ומנגד, קיומו של מרחב טיפולי מתקן וכזה המצליח לצמצם את קיומם של האלמנטים המלאכותיים, מחזק את עוצמתו של המפגש הטיפולי.